צחוק זה לא משהו שאפשר להנציח בספר

רגעים מתוך מסע שעשינו יחד לפני כמה שנים למולדתנו, ניו-זילנד. קול הצחוק של אבא. צחוק מכל הלב. זה לא משהו שאפשר להנציח בספר.

השבת סיפרה לי חברה שרק לאחר שאבא שלה נפטר היא התחילה להכיר מי הוא היה. כלומר, התחילה לשמוע סיפורים עליו וללמוד מי הוא. אבל הכל היה מפי אחרים. סיפורים בעל פה. לא מה שהוא בחר לספר. בלי  תמונה. בלי נוכחות.

בשנים האחרונות אבא שלי מתמודד עם איבוד זכרון. לאט לאט, אבל בטוח. ככל הנראה האתגר העיקרי הוא עבורנו, הקרובים אליו. והתהליכים האלה ארוכים ובלתי הפיכים. למזלי, המצלמה היא המקצוע שלי ויצא לי לצלם את אבא הרבה לאורך השנים. לכן יש לי תיעוד מימים שהיה נוכח יותר וזכיתי לשמוע ולתעד אותו מספר את סיפור חייו. וגם צוחק את הצחוק האופייני לו שגם היום כולם אוהבים.

תזמינו את ההורים שלכם לעשות סרט. אין כמו לראות אותם על המסך. 

התהליך איתי הוא מסע מרגש עבורם אל תוך עצמם. משהו מתעורר. הסיפור מתגבש. האדם מתגלה.

בסרטי הדיוקן שאני עושה, אני נותן את הזכות לאהובים שלכם לספר את סיפורם באופן שהם בוחרים. גם ללא מילים – צחוק, דמעה, געגוע, התרגשות.