יש מי שיראה בסיפורי האישי אי של כאוס וחוסר יציבות – אך אני רואה בו תשתית של סקרנות, למידה והקשבה. כל התכונות שסיפור טוב צריך כדי לצאת לאור.
הייתי ילד שאהב להתחבר עם אנשים. ההורים שלי מספרים שכפעוט הייתי נוהג לנשק זרים. במשפחה שלי אהבו לפגוש ולהכיר אנשים חדשים - דמויות שונות ומרתקות. אני זוכר את סבא שלי שהיה מבקר אצלנו מידי פעם – איש העולם הגדול עם המון חברים ושאהב בגדים צבעוניים, אמנות, היסטוריה, מסיבות, נשים.
נולדתי בניו זילנד לאמא ישראלית ואבא מקומי. פעם בכמה שנים הם ארזו אותנו והחליפו יבשת, בית, אמונה. היינו קצת בישראל וחיינו כיהודים, באנגליה התחנכנו כנוצרים ולאחר שהקהילה אותה הוריי הקימו התמסדה וביקשה שיסתגלו או יעזבו, הם העדיפו את החופש להמשיך את החיפוש. מצאנו את עצמנו שוב בודדים ומהגרים. חזרנו לניו זילנד.
השהות בישראל היתה עבורי משמעותית ואליה ביקשתי לשוב. עליתי לבדי וחייתי בארץ כחייל בודד ופגשתי את מי שתהיה אשתי ואם ילדיי. כאן, בישראל, התמקצעתי במוזיקה ובקולנוע שבהם מצאתי את ייעודי.
משפחתי ממשיכה להתפזר ברחבי העולם ונודדת גם כיום. יבוא יום ואעשה עלינו סרט דוקומנטרי.
לכל אדם יש סיפור. לכל מקום יש סיפור.
בכל סיפור יש פרטים ורגשות ואמונות ואירועים שגיבשו אותנו למי שאנחנו. לעיתים נראה כי הסיפורים מקוטעים כל כך שאין האוזן יכולה לשזור אותם יחד.
פורטרט נועד להיות המסגרת בה נאספות הנקודות אחת אחת לכדי תמונה בהירה אחת – תמונה בה ניתן לצפות שוב ושוב ולהתבונן על הסיפור ממבט חדש.
