רותי פלד - אלופת ישראל הגולה

ממש במקביל לאולימפיאדת פריז 2024 וההישגים המרשימים של המשלחת הישראלית, סיימתי לערוך את סרט הדיוקן על רותי, שייצגה את ישראל באולימפיאדת רומא, 1960 (!)

רותי הייתה אלופת ישראל הבלתי מנוצחת בתחרויות רבות. המדפים בביתה עמוסים במדליות ובפסלי ניצחון נוצצים.

היום היא גם מפונה מביתה בקיבוץ שעל גבול הלבנון, וחיה במלון כבר מעל 10 חודשים.

רותי בעיני היא אלופה.

רותי, הייתה ועודנה אלופה. 

כחברת קיבוץ מפונה על גבול לבנון, היא חיה כיום במלון שעל שפת  הכנרת. הכנרת יפה, אבל זה לא ביתה. לא נוף מולדתה. מלון זה נחמד ליום - יומיים, אבל לא כבית קבע. אין לי מושג איך יש לרותי כוחות, אבל היא לא נותנת לזה להפיל אותה.

רותי בת 82, על אף שהייתה שמחה כבר להיות בת 83 ובביתה בכפר גלעדי.

אבל היא חזקה ואופטימית ועדיין עם כושר גופני של אישה במחצית גילה. כחלק מהשגרה המעיקה של החיים במלון, רותי מעבירה חוג התעמלות בכל בוקר לנשים צעירות ממנה בהרבה. הן מתנשפות במאמץ להדביק את הקצב שלה. אך חיוך גדול נסוך על פניה של רותי. כי חייבים להמשיך לזוז.

רותי מאוד אוהבת את ביתה בקיבוץ. היא טיפחה לאורך השנים גינה צבעונית ופורחת. רותי בנתה לעצמה, בעשר אצבעותיה, חיים טובים המוקפים משפחה, עצמאות, עניין, נחת, משמעות.

ביום הצילומים האחרון לסרט הדיוקן של רותי, יצאנו מהמלון בכנרת ונסענו צפונה לבקר בביתה הנטוש. זו הייתה נסיעה מתוחה מבחינה רגשית וכמובן מבחינה ביטחונית. נסענו מהר עם חצי מבט כלפי השמיים. זו הפעם הראשונה שרותי ביקרה בביתה בקיבוץ מאז החורף. 

אנחנו נכנסים לקיבוץ הנטוש, כמו רוחות רפאים. מלבד אנשי הביטחון וקומץ אמיצים שמתחזקים את המקום, לא הייתה נפש חיה. השומר בשער חשב שאנחנו משוגעים. ורותי מגיעה לחצר ביתה ומגלה גינה יבשה, חסרת חיים, דהויה ונובלת. היא מחפשת את המפתח המוסתר ואנחנו נכנסים לבית הסגור, חסר האור, חסר החיים, חסר אוויר. התחלנו לפני שנה את הצילומים בסלון הזה. עתה, נכנסנו אל מקום שעמד מלכת. אנדרטת זיכרון למציאות שהייתה פעם.

לקח יותר משנה לצלם את הסרט של רותי. המלחמה שינתה את המסלול שתיכננו מראש והכניסה רובד נוסף לסיפור שלה. גלות. פינוי. חוסר וודאות. שאלות של תקווה וייאוש. קשיים עם בן-זוג אהוב,מפקד טייסת לשעבר שהניתוק מהבית גרם לירידה במצבו הבריאותי. אך המסע הכפוי עליה, האיר והציף את כוחות הנפש של האישה הזאת, אלופת ישראל בהתעמלות קרקע. ראיתי כמה היא מקור של כוח למשפחה שלה, המפונים אף הם. איך למרות שהיא עברה כל כך הרבה טלטלות ואתגרים בחיים שלה, מלחמות, אבדן, מכות אישיות ועכשיו המציאות החדשה הזאת שאף אחד לא יכול היה לדמיין – איך בכל זאת, היא ממשיכה הלאה ולא נותנת לקושי להפיל אותה.

עבורי רותי היא השראה. בסצנה אחת בסרט, רותי מסבירה את המיקוד והריכוז המנטלי הנדרש ממתעמלת קרקע. פתאום פניה מאירות והיא נכנסת ל-zone חדש. היא מנסה להסביר לי מה עובר בראש של ספורטאי. איך כל כולה מרוכזת בגוף, בפעולה, בתרגיל. זה מסוכן. חייבים ריכוז מלא. להיות נוכחת לגמרי. כל הסטה של תשומת הלב עלולה להוביל לפציעה קשה. ואז היא מסבירה לי איך היא מגייסת את המוד הנפשי הזה לקבל החלטות קשות בחייה. ובעיקר, שהיא לא מתחרטת על כלום והיא לא נתקעת בעבר. תמיד ממשיכים. צועדים קדימה.

הסרט של רותי שייך לה ולמשפחתה והוא תיעוד יקר מפז עבורם. ככה הם הסרטים שאני עושה. סרט דיוקן אינו מיועד לעולם. הוא רק עבור עיניהם של מי שהמצולם בוחר.