קשקוש והיהודי הנודד

 (פרק ראשון מתוך הספר "קשקוש והיהודי הנודד" - "Doodle & the Wandering Jew")

קשקוש

ארה"ב 1979

בראשית הייתה המילה.

והמילה הייתה קשקוש.

"קיש-קוש, קיש-קושון, א-תה קיש-קושון."

למרות הלעג הקרצייתי של אחותי הקטנה וכליאתי האומללה בסטיישן המשפחתי, סירבתי בכל תוקף לקבלת התואר קשקוש.

" קיש-קוש, קיש-קושון."

קהות חושים ידוע לכל בר דעת כאפיון מובחן לאדם מבוגר. לא פלא, אם כן, שזה מנע מהוריי להבחין שהפזמון החוזר של חנה היה יותר מסתם שיר תמים של ילדה בת שש. אחינו אבנר, שינק לצידה ברעבתנות נואשת משדה המותש של אמא, סיפק לאחותי את האליבי המושלם. הרי, לפי מבטה התמים,  קיש-קוש, קיש-קושון היה לא יותר משיר ערש שהומצא בזה הרגע, מטוב ליבה, כדי לסייע לאמנו להרדים את התינוק. לכאורה, הייתי יכול להתעלם מהשיר ולסתום את אוזניי. אך המנגינה המרגיזה שימשה גם ליווי לציורים שלה. אף ניואנס של רזי הפגיעות שלי לא חמק מחנה. עם פלטה צבעונית של גירי פסטל דביקים חנה קשקשה קריקטורות גרוטסקיות שמעבר לכל ספק היו בנות דמותי.

"קיש-קוש, קיש-קושון."

שום תופעה בתבל, לא בשמיים ממעל ולא בארץ מתחת, הייתה מרטיטה יותר מהאיורים של אחותי בו מוצג אני כקשקוש. דף אחר דף של נייר לבן תמים, מחולל. יערות שלמים נכרתים עבור האיקונוגרפיה המקוללת של קשקוש.

"אבאאאאא...!" שיגרתי את מחאתי הזועמת מתא המטען האחורי. בהתמוגגות סדיסטית, חנה צפתה במסלול השאגה בדרכה אל עבר תא הטייס מעל שורת המושבים האחוריים ומעירה את אבנר בצרחת בהלה ואת אמנו בהתקף של צקצוקי תסכול צורמים.

עורפו של אבא האפיר. מעולם לא הבנתי מדוע בכעסו, עורו הפך תמיד אפור.

"תסתמו את הפ... פ... פ..." בכוח על-אנושי, אבא בלם את התפרצות הגעשית של תסכול הורי על האיוולת של מסע סביב העולם בסטיישן עם ילדים קטנים.

נדכא ונרדף, התנחמתי ממתק ייסוריי לבדי בתא המטען. שם שכבתי, כעוס, על גבי ערימת הספרים ששימשה לי גם כמזרן וגם כבידור למסע בן שלושה חודשים ברחבי העולם לעבר ארץ הקודש. מוחי רתח מהזיכרון של ניסיונה העלוב של המורה גברת באקט להשוות את ההפלגה הזאת ללא פחות מיציאת מצרים.

"גברת באקט?"

"כן, יקירי?"

"מוישה הוא רשע," הצהרתי.

"איך?"

"אף אחד לא רוצה ללכת לכנען, והם אפילו גם לא מגיעים לשום מקום בכלל, אבל הוא בכל זאת כועס עליהם על זה שהם כועסים עליו על זה שהוא לא מקיים את הבטחותיו."

"לפעמים לוקח הרבה זמן להגיע לאן שרוצים," אמרה גברת באקט כסנגוריה על מוישה.

"אבל הם לא רצו ללכת."

"הם היו עסוקים מדי מכדי להבין שהם באמת כן רצו ללכת."

"אבל אי אפשר להגיד למישהו שהוא רוצה ללכת אם הוא לא רוצה ללכת ואז להעניש אותו על זה שהוא מתרגז שהוא לא רוצה להגיע לאן שהוא לא מגיע."

מצחה של גברת באקט התקמט במבוכה. "ובכן, גם אתה נוסע לארץ הקודש בקרוב. אתה לא מתרגש?"

הסתכלתי באי נעימות סביב לחבריי לכיתה, נבוך מלהודות שאני בעצם מאוד מאוד מְמוֹרָמר מכל העניין. בתורתו של מוישה היו רשימות בלתי נגמרות של דברים שיהודי אמור לעשות, אבל היו גם מלא סיפורים. התֵמָה החוזרת של מסעות אינסופיים שלעולם לא מובילים לשום מקום או מביאים אותך לאן שרצית ללכת היה מעצבן במיוחד.

אבל גברת באקט לא חיכתה לתשובתי: "וכולנו נכתוב לך מכתבים. נכון, ילדים?"

"כן, גברת באקט," השיבה המקהלה הדמונית של הגהנום.

"באמת?" הופתעתי בכנות.

"כן. דיברתי עם אביך, והסכמנו שתשלח לנו מכתבים ממסעותיך, וכולנו נכתוב בחזרה."

"באמת?"

"כן, כך דברנו. אתה תהיה המוישה הקטן שלנו."

זה כבר היה נשמע כתפנית מבטיחה.

"אה! אז זאת אומרת שכולכם באים גם כן?" הסתכלתי סביב לכיתה בהתרגשות. כולם הביטו בי חזרה במבט אטום. אפילו חבריי ממועדון הכריש הכחול.

גברת באקט כחכחה בגרונה. "אממ, לא. אנחנו לא באים... עדיין."

באמת אהבתי את גברת באקט, אבל האכזבה מהרטוריקה המטעה שלה הייתה יותר מדי לשאת.

"אז אני לא שום מוישה, נכון!"

לא הצלחתי להבין מה הטעם בנסיעה כל הדרך מניו זילנד לישראל בסטיישן, כשברור שקיימות שיטות מועילות ומהירות בהרבה, כמו רכבות או מטוסים או אפילו חללית. סידורי הנסיעה הפרימיטיביים שלנו רק איששו את חשדותיי שמה שכונה הרפתקה של גילוי עולם והרחבת אופקים תסמן את 1979 כשנה הגרועה בהיסטוריה. ההורים שלי לא יכלו לעבוד עלי. הייתי כבר בן שמונה, וידעתי דברים. ידעתי שנסיעת החלזון הזאת בסטיישן הייתה כולו פשרה בין רצונה של אמא לחזור לביתה בישראל ורצונו של אבא לדחות את ההגעה לשם כמה שיותר.